משאלות הלב לקראת ראש השנה

כל שנה, מאז שאני זוכר את עצמי, לקראת ראש השנה, הייתי מתחיל להרהר ביני לבין עצמי, אילו דברים הייתי רוצה לשנות או להתחיל בשנה החדשה. כשהייתי צעיר יותר, הרבה יותר, המחשבות שלי נעו בדרך כלל סביב מה הייתי שמח לקבל מהורי לשנה החדשה.

אבל מגיל 21 ואילך, החשיבה שלי התמקדה יותר בעצמי כלומר, מה אני הייתי רוצה להעניק לעצמי, או לשנות בי, או להתחיל בשנה החדשה. אז גם החלו להופיע במחשבותיי מילים חדשות כגון: דיאטה, בת זוג, תואר ראשון, חדר כושר, בריאות וכיו"ב.

לכאורה זה נשמע נהדר. התבגרות לפי הספר. אבל לאט לאט ככל שחלפו השנים, כשאותן מילים החלו לחזור על עצמן מדי שנה, אבל עם התוספת 'בשנה הבאה', התחלתי לחשוד שאולי פספסתי איזה פרק בספר. את הפרק 'לקיים' שמופיע ישר אחרי הפרק 'להתחייב'.

והשנים חלפו ועברו, אבל מחשבה אחת המשיכה לקנן בי כל הזמן. הייתה לי תחושה פנימית חזקה שמשהו משמעותי צריך להשתנות בי או אצלי, על מנת שאוכל להתחיל ולקיים את המטלות ברשימות שהפכו יותר ויותר ארוכות.

יום אחד התעוררתי כשחיוך גדול נסוך על פנאי. מצאתי ! אמרתי לעצמי. קפצתי מהמיטה, רצתי לחדר העבודה שלי ושלפתי מתוך אחת המגירות, עט. החל מאותה שנה, התחלתי לכתוב את הרשימות בעט. לא בעיפרון. עט, אמרתי לעצמי, מצביע על כוונה רצינית. משהו שלא ניתן למחיקה. עיפרון לעומת זאת, מחיק. לא רציני. מתנדנד.

כל זה קרה כשהייתי בערך בן 30 ובראש הרשימה רשמתי בעט הכחולה 'למצא בת זוג'. מי יכול עלי עכשיו, חשבתי לעצמי, זה כתוב בעט. עכשיו אני רציני. עכשיו בטוח עליתי על המסלול הנכון.

אלוהים עדי שלקחתי את המשימה הזו ברצינות. יעיד על כך גם שעון הקילומטרז' של האופנוע שהיה לי אז. אין מקום אליו לא הגעתי. מבאר שבע ועד קריית שמונה. אין אתר הכרויות וחוג פנויים פנויות בהם לא הייתי רשום. "עם המאמץ מגיעה ההצלחה" שיננתי לעצמי כל העת, למרות שעד היום אין לי מושג אם בכלל קיים משפט כזה או שהמצאתי אותו כדי להצדיק את מאמצי.

כשמלאו לי 40, ניצבתי מול המראה בדירה החביבה ששכרתי אז בשכונת נוגה ביפו ואמרתי לעצמי. " אחי. זה לא העט". הגילוי המרעיש הזה הפך את ראש השנה של אותה שנה, לעצוב למדי עבורי. מה זה יכול להיות לעזאזל, חשבתי לעצמי. מה אני צריך לעשות כדי להפוך את הרשימה שלי, מפיסת נייר להצהרת כוונות אמיתית.

החיים המשיכו ואתם השנים והרשימה נותרה רשימה ושוב דבר לא השתנה , למעט אולי התאריך בכותרת הרשימה.

להיות רווק בגיל +40 זה לא פשוט. עזבו אתכם מהשאלות למה ואיך זה יכול להיות ומה לא בסדר אצלך ויכול להיות שאתה מחפש לא נכון. הבעיה העיקרית היא עם הדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי. איך זה יכול להיות, הרהרתי עם עצמי בשקט, שאני רוצה זוגיות ואני חולם על משפחה וילדים ובכל זאת זה לא קורה. אולי, חשבתי, אולי פשוט אין לי מזל ? אולי, אבל עדיין המשכתי לחפש ובעיקר המשכתי לקוות. דבר אחד ידעתי כבר אז בוודאות, ברגע שאפסיק לקוות ולהאמין שזה יגיע, באותו רגע אאבד גם את התקווה שלי. וכאדם אופטימי מטבעי, לשם לא הייתי מוכן להגיע בשום מקרה. אף פעם. תשאיר את הלב פתוח ואת העיניים פקוחות שבתי ואמרתי לעצמי והיא תגיע.

ויום אחד, בסמיכות לראש השנה, זה קרה. היא הגיעה. הייתי אמנם כבר בן 44 אבל אופטימי. אני ישבתי בבית קפה. היא חלפה במקום עם אמה. ראתה אותי מרחוק יושב לבדי קורא עיתון. אני מכירה אותו. יצאנו פעם, אמרה לאימה. תתקשרי אליו אמרה מי שלימים תהיה חמותי לזו שתהיה תוך שנה אשתי ואם ילדי. היא אכן התקשרה והשאר כמו שאומרים...היסטריה.

שורה תחתונה. לא הכול תלוי בנו. אבל שני דברים כן. האופן שבו אנחנו מתנהגים האחד כלפי השני ואמונה. אם כולנו נפתח את הלב האחד כלפי השני, בין אם מדובר בשכנים, מהגרים, תיירים או אפילו אויבים. ואם נאמין מכל הלב שהכול יכול וצריך להיות טוב יותר. הטוב יגיע. במהרה. אינשאללה.